סיפורו של גדי הוכמן, מקום שני תחרות כתיבה מילה במקום 2022

העולם היה אז עננת אדי כלוריד. היכן שלא מצאנו נשימה, צללנו בתכלת עמוקה של 2 מטרים.
והתכלת מבחוץ צלולה היתה ובפנים תכול עכור. שמה נגלו המראות האיטיים. השיער המתבדר במצולה הביא עימו חיים.
ילדה – נימפה – ילדה. היינו. וכל אבחת רגליים חישבה לבלוע את יקום המים ומייד להשיבו בחזרה. כמו עור המעטפת. תכולת העולם באם ארצה. זימים של דג. (היה מי שיזים מחשבותיי). ואז פגש ה`למטה` את ידך. והסמיק. והיה לי חם כל כך בגלל הקור. רציתי לכתוב שפתי עליונים במעשה, והל`מטה` לא צימח מבושים. שמחנו בך. ראיתי שאתה כבר התביישת. אך היית נחוש. נחוש-דעת התפתלת במימיי. איבריך רפו וצפו, כמו הסכמה להתאים צורותיך לגופי והקול במים האיטיים נשמע בפעימה אחת והד זעקתך קפא בי מעטה עור על מעטה עור והותיר בי חלל. והחלל מבקש בריאה. חוקים פיזיקליים מחייבים. למשל, הרחובות הצרים, נטושים מבלי המון האדם להצר עליהם ברוחב מעשים. כמו בעיר הצפונית אגרא. שמה ניצב ארמון השיש הלבן והוא פרי אהבה. באים עולים לרגל כדי להשתאות, וקובעים זיכרון בתמונת תיירים שאינה אומרת תימהונם: איך חלל בורא מבנה משוייש. והחלל מחזיק את עמודיו והארמון ייפול מבלי בריאת המתים כל יום מחדש בקברי המתים שחיים.
הזכרונות שלי קמים לתחייה בסלון ומזדחלים למטבח באין רואה. אני מרקדת זיכרון על זיכרון לקולם של אנשים שלא הכרתי, ומציבה להם תנועות ידיים ורוח מנשב. למשל, אני שרה באינסוף הסלון עם צליליו החורקים של הפטיפון את "כרמן". מתלווה אל המחט ושורטת את מיתרי קולי.כמובן שאני שרה בשני קולות, ואת תפקיד הגבר הצועק "כרמן, כרמנטימנדו" בקול דק-דק-דק-דק-דק-דק-דק-דק-דק מטופפת באצבעות הרגליים בלחש.
בצרפתית של פרברים אני זוממת, את ימי האהבה שלא ידעתי, ומזדנבת אחרי אט אל המטבח. כמו הבתולה הקדושה בפולחן האביב של בוטיצ`לי אני צועדת במצעד הניצחון, בתחתונים היסטוריים ממולמלים בדברי כיבושין אל עבר פי פחת,
אני כותבת לך מכתבים כמו ברומן רומנטי, מאגדת את אהבת היחידים וטומנת הפתקים בין כותלי הבית, שימלאו לי את הטיח המפורר בפערים, שאסמך עליהם בעיתות של חיסרון. והרי אני נערה-אישה כמו נערה-אישה, אפגוש בך במי השפיר של הבריכה העירונית.
וכשיצאנו לנשום את החוצות, העירום שלך היה רטוב ושלי היה יבש. פטמותיך התקשחו כמו אתני לקראת מלחמה, עם פנים חרושי סודות נשקתי לך באוזן שגילתה לי כיצד אתה מקשיב ולמדתי לדבר בשתיקותיך. עטינו מחלצות לדבר עם העולם בשיח. ויד ביד שנשתרגו אחד חתמנו באמנה – זהו יום למעשים טובים. מעשים טובים נעשים בסתר. כדי שלא יידעו קבענו שנריק מאדם את רצועת החוף שבין `כיכר התרים` למבואות מיצריה של העיר הבצורה- יפו. נוציא צו סגירה ממשלתי בחותם המלכות של דרך הים. נפטר את מוכרי החלומות במבצרי החלונות הגבוהים. את החדרניות המסדרות תשוקה בכתלים משוטחים מקיר לקיר, את חיוכיי ה`גרסון` המגיש מגדנות של בוקר מהולים ניחוח מי שופכין, ואת קוני האשליות במעות נשלח אי-שם מעבר לים שיבואו בעיתות של חלום. את הקו התוחם את הים מן האדם – גדר של בטון ואספלט – אפורר בפצירה, ואפציר-ואפציר עד שאאסוף בשק עצום מימדים את אבק המדרכות שלי. וכישוב הים, וזן חדש של אנשים יצמח עם קרום זעיר בין אצבעות הרגליים – אפזר את אבק המדרכות על ראשיהם להשיב מגע של ארצות ניכר. אבן פינה אציב על הקו ואכתוב בלכה אדומה – "קו המשווה". אנשום את מתווה המים של גופך.