סיפורה של חמוטל בנו הזוכה בתחרות מילה במקום 2022

ג`ני כתבה לי תווים בעט נובע, רטוב כמו אף של כלבלב. "מה את רוצה להיות שתגדל, רקפת?" היא שאלה אותי פעם, ואני עניתי לה: סתם. באוויר של הדירה שלה היה ריח משכר. "אין סתם" היא אמרה לי "תמיד נמצאת סיבה".היה לה שעון אורלוגין ישן מתקתק, והיא ביקשה לפעמים שאתקן לה את העברית. בדרך הביתה הכלי רקד לי על הגב. זה הרגיש נעים, כמו חיבוק מאחור.
אני מתגעגעת לריח התווים של ג`ני, אבל אני לא מבקשת מאמא לחזור. אני יודעת שזה יקר עכשיו. אמא אומרת שכשלומדים מאפליקציה לא כורתים עצים, וזה טוב בשביל הכדור. היא מנסה לשכנע אותי שזאת מהפיכה, כמו זיהוי פנים ביומטרי. כדור הארץ מתחמם כל הזמן. צריך לחסוך בנייר. לשמור על יערות הגשם.
אי אפשר לקרוא לזה מהפיכה כשזאת לא הסיבה האמיתית, אני רוצה להגיד, אבל אני שותקת. אני מנגנת מתווים אלקטרוניים. מנגינות פשוטות, של אנשים בלי שמות. אני עוצמת עיניים ורואה את עצמי זקנה. אני מחפשת מים. מקוששת עצים. מקוששת זה לא מבקשת נכון? שאלות ג`ני מפעם עוד עוברות לי בראש. מקוששת זה מבקשת מאוד, אני חושבת, כמו תחנונים.
אמא חוזרת כל יום בערב מאוחר. פעם היא נגעה לי במצח, מודאגת. היא התקשרה לשאול אם מותר לה לבוא לעבודה כשאני חולה. אחר כך היא בכל זאת יצאה. "את צריכה קצת להיות האמא של עצמך עכשיו" היא אמרה לי בדלת בחיוך . למדוד חום. לקחת תרופה. לנגן מתוך אפליקציה.
כשהייתי חולה ואמא הלכה לעבודה, היא התקשרה לשאול אותי אם אני מסתדרת. לא ידעתי כמה חום, אבל שיקרתי שאין לי. הסתכלתי בטלוויזיה איך מרפאים חיות בר. גור קנגורו נפל כל הזמן מהכיס. הרחם החיצוני היה גדול מידי. יותר מידי רפוי. רופא-חיות הדביק את הרחם עם דבק פלסטיק מכוער. זה עבד. גור הקנגורו גדל נפלא. שאלות ג`ני המשיכו לדפוק לי בתוך הראש, בלי מילים גרוניות. רחם זה כמו לרחם? לא, זה רק מאותו שורש. כאב לי לחשוב. יותר מידי מילים. הרבצתי לראש חזק עם היד. פעם ועוד פעם.
כשהזמן נעלם, אני ילדה-זקנה. הפנים שלי ירוקות כמו עלי כותרת. האדמה מתחתיי רטובה. סופגת לתוכה את הגשם, מצמיחה מתוכה נבטים זעירים של עלים. כף היד שלי חרותת סימנים של שנים. יש לי אצבעות-עלים ביומטריות עם קווים לבנים. רקפת. יודעים שהיא שם עוד לפני שרואים את הפרח. אני צמאה. חותכים לי את החלקים החולים. אני אדם, לא אדמה, אבל אני רוצה גם להיות אדמה. שורש עץ עתיק נכנס ויוצא לי מתוך בטן-אדמה, מסמן לי לאן ללכת. דגים קופצים על פני המים. אני צוללת בים האדום. דג צבעוני מסתכל עליי ומכרסם אלמוג. האוזניים מתפוצצות לי. אני רוצה לצאת כי כואב לי אבל אני לא יכולה. כל כך הרבה יופי.
אמא חוזרת מהעבודה כל ערב ומחבקת אותי חזק .דפיקות הלב שלה תמיד מהירות. פעם כשהייתי חולה היא הכינה לי תה עם סוכר. "את ילדה ששומרת עליי" היא אמרה לי. "אני לא שומרת עלייך, את שומרת עליי" לחשתי. אמא ליטפה לי את הראש וחייכה חיוך עייף " אני ואת זה קרקע יציבה" אמרה לי ואני נזכרתי שליד הים ראיתי פעם שלט: "במקרה של צונאמי המשך לכיוון הזה", כאילו הרחוב מציל מצונאמי. הלכתי ברחוב הזה כבר כמה פעמים ולא הבנתי, למה דווקא שם הקרקע יציבה.